מונחת בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.
כנגד המשיבים אחמד אלעפייפי ומוחמד אלעפייפי, (להלן: "
המשיב 1" ו"
המשיב 2" בהתאמה, ויחדיו "
המשיבים"), הוגש כתב אישום המייחס להם, שתי עבירות של תקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382א(ב)(3) + 382א(ב)(1)+ 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "
החוק"); עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) + 29 לחוק; עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 + 335(א)(2)+ 29 לחוק; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 + 29 לחוק.
נטען בכתב האישום כי המשיבים, שהינם אחים, הגיעו ביום 9.11.11 יחד עם שלושה אחרים (להלן: "
האחרים") לתחנת הרכבת בעכו (להלן: "
התחנה"). המשיבים ניגשו יחד עם האחרים לקופה, אחד מהאחרים (להלן: "
אחר 1") פנה לקופאית לצורך רכישת כרטיס נסיעה ברכבת. האחר 1 התווכח עם הקופאית וקילל אותה. למקום האירוע הגיע מנהל תחנת הרכבת, אשר הינו עובד ציבור על פי חוק, וביקש לברר המתרחש. המשיב 1, הצטרף לאחר 1 וקלל את מנהל התחנה, בתגובה הורה להם מנהל התחנה לעזוב המקום, והמשיבים והאחרים עזבו את המקום.
כעבור זמן מה, חזרו המשיבים יחד עם שניים מהאחרים לתחנה, והתחילו בצוותא לקלל ולאיים על מנהל התחנה ועל המאבטח שניצב במקום. בהמשך תקפו שני המשיבים יחד עם המכונה "האחר 1", בצוותא חדא את המאבטח בבעיטות ואגרופים בכל חלקי גופו. כמו כן, תקפו שני המשיבים יחד עם אחר 1 בצוותא חדא את מנהל התחנה בכך שהכה אותו באשכיו, בצלעותיו וברגלו. כתוצאה מהמעשים של המשיבים והאחר 1, נגרמה למאבטח פריקה קידמית של ראש ההורמוס בכתפו.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם.
המבקשת הפנתה לעיקרי טיעון שהגישה בעניינם של המשיבים בהם היא מפרטת הראיות הקיימות בתיק, מהן עדויות המתלוננים המתארות אירוע האלימות; הודעת עדים נוספים אשר היו נוכחים באירוע; תיעוד מצלמת האבטחה ועדויותיהם של עדי תביעה אחרים המאששים את הודעתו. בנוסף, המבקשת הפנתה להודאת המשיב 1 במעשים המיוחסים לו. בנוסף לגישת המבקש, ובהתחשב במעשים המיוחסים למשיבים, כי קמה לחובתם עילת מעצר מסוג מסוכנות, זאת בהתחשב באלימות החמורה והאכזריות שליוו התקיפה, וכן בהתחשב בכך שהדברים נעשו כנגד אנשי ציבור שביצעו עבודתם כדין. כך גם לגישת המבקשת קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט, זאת בהתחשב בכך שבקטטה היו מעורבים אחרים שנמלטו מהאירוע, וטרם נתפסו, דבר היכול להקים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט. כמו כן כי לחובת המשיב 2 עבר פלילי הכולל הרשעה במספר עבירות שעניינם תקיפה. לנוכח האמור, כי לא ניתן להורות על שחרור המשיבים לחלופת מעצר.
באי כוח המשיבים מסכימים מהבחינה העקרונית לקיומן של ראיות לכאורה הקושרות המשיבים לאירוע המיוחס להם, וכן לקיומה של עילת מעצר. בצד זאת נטען לחולשה בעוצמת הראיות, וכן במידת המסוכנות הנלמדת מהמעשה, משכך ביקשו לשחרר מרשיהם לחלופת מעצר.
בא כוח
המשיב 1, הפנה להתרחשויות שהיו באירוע, לפיהן המשיבים שהינם אחים ששהו בעכו ורצו לחזור לביתם ברמלה, סורבו על ידי מנהל התחנה בצורה גסה, מלעשות שימוש ברכבת. בכך חסם מנהל התחנה האפשרות היחידה בפני המשיבים לחזור לביתם. בהמשך ומשהם ניסו לחזור ולבקש שוב לחזור לביתם דרך הרכבת, הם סורבו בשנית, ומאבטחי המקום יזמו כנגדם שימוש בלתי סביר בכוח על מנת לפנותם מתחנת הרכבת. דבר שהביא להתפתחות האירוע כפי שהתפתח, זאת בדגש על העוינות שגילו עובדי הרכבת כלפי המשיבים וכן בהתחשב באלימות כלפיהם. מעבר לכך הובהר כי המשיב הינו בחור צעיר, ללא עבר פלילי, אשר בא ממשפחת נורמטיבית. על כן וחרף תוצאות האירוע, הרי שיש מקום לשחרר המשיב לחלופת מעצר ביתית.
בא כוח
המשיב 2, הוסיף על דברי חברו, באשר להתפתחות הספונטאנית של אירוע, על ניסיונם של המשיבים לחזור לביתם ברכבת, על היחס העוין מצד עובדי התחנה, וכן על תקיפת המשיבים, לטענתם, ע"י המאבטחים. כך גם הודגש כי המעשים לא בוצעו בנשק קר או חם ואין אינדיקציה לביצוע אירוע מתוכנן. בא כוח המשיב, הדגיש כי מי שהחל האירוע הינו בחור אחר שהוא היה הדומיננטי, בעוד שחלקו של המשיב 2, אף בהתאם להודעת המתלוננים, היה מזערי. כמו כן, כי למשיב 2, אין קשר לחבלות שנגרמו למנהל התחנה, עת שהוא לא הכה אותו. בצד זאת, כי תקיפת המאבטח, לא הביאה בהכרח לפריקת הכתף, שכן עולה לכאורה כי המאבטח סובל מפריקת כתף חוזרת, כמו כן כי הוא הפעיל כוח כנגד המשיב, מכאן שקיימת אפשרות סבירה לפיה פריקת הכתף לא באה כתוצאה מתקיפת המשיב הנטענת. מעבר לכך הובהר כי למשיב עבר פלילי לא מכביד ואין בו ללמד על הישנות המעשים. כך העבירה המיוחסת למשיב הינה משנת 2007, בהיותו של המשיב נער. מכאן כי אף בקיומה של עילת מעצר מסוג מסוכנות, הרי שהמדובר במסוכנות ממדרג נמוך שניתן לאינה בחלופת מעצר ראויה. כמו כן הובהר כי בנסיבות העניין אין חשש לשיבוש הליכי משפט, שכן המשיבים מסרו גרסאותיהם וכן האירוע מתועד. בנוסף כי אין להורות על מעצר המשיבים אך מהטעם שהאחרים, אשר זהותם כלל אינה ידועה, עדיין לא נתפסו, זאת ועוד כי גם במקרה זה, הרי שחלקם גם של האחרים מתועד ולא קיים חשש לשיבוש הליכי משפט.
דיון ומסקנות
ראיות לכאורה
כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת המיוחס למשיבים במסגרת כתב האישום, כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב, כמיוחס לו בכתב האישום.
כך ניתן למנות את הודעות עובדי הרכבת, מהן הודעת הקופאית, אנני [מסומן 9]; הודעת מנהל התחנה, ציון [מסומן 11]; הודעת המאבטח, רזיאל [מסומן 5] והודעת עובדת נוספת, בוסיימה שהייתה עדה לאירוע [מסומן 14]. כך גם אפנה להודעת המשיב 1 אשר בה הוא מודה במיוחס לו [מסומן 8]. עוד יש לציין כי המשיבים מתועדים במצלמת אבטחה הממוקמת בתחנה, עת נראה כי הם משתתפים בתקיפת המתלוננים.
אסתפק בסקירה זו של הראיות, לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי. עת שבשלב זה, בית המשפט עסוק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיבים, שאינן חסרות ערך על פניהן.[ השוו לדוגמא: בש"פ 826/08
קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (14.2.08); בש"פ 9585/07
אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.11.07)].
מעבר לכך יובהר, כי על פניו, האישומים המיוחסים למשיב 2, מבוססים הם בחומר הראיות לכאורה, עת עולה לכאורה כי החבלה אשר נגרמה למאבטח, אכן נגרמה עקב מעשיהם של המשיבים וקיים קשר סיבתי בין המעשה לתוצאה. כך גם עולה לכאורה כי המעשים בוצעו על ידי שני המשיבים בצוותא כנגד המתלוננים, מכאן כי אחריותם שווה.
מסוכנות וחלופת מעצר
בענייננו כתב האישום מצביע על מסכת אירועים שיש בה להצביע על מסוכנותם של המשיבים. כמתואר בכתב האישום, המדובר הוא, לכאורה, במעשי תקיפה שבוצעו בצוותא ואשר היה בהם שימוש של אלימות. בצד זאת, אומר כי מעשי המשיבים לא היו מעשים מתוכננים אלא שהיו חלק מהתפתחות לא רציונאלית ושליטה לקויה על המצב. כך גם אציין כי המעשים לא לוו באמצעים שיש בהם מטבעם ומטיבם להביא לפציעה חמורה, ולא ניכר כי הייתה כוונה מיוחדת להביא לחבלות חמורות. מכאן שיש בנסיבות אלו לעמעם ממסוכנות המשיבים זאת בהתחשב בחומרתם הפחותה של המעשים. מנגד, יש בכך להגביר הסיכון להישנות המעשים, ומכאן המסוכנות הטבועה במעשים. שכן עולה לכאורה שאין כל קשר מקדים בין המשיבים למתלוננים, עת שהדבר נעשה לכאורה על רקע עבודתם של המתלוננים בזמן שמילאו הם תפקידם. המשיבים, שהיו ככל הנראה שיכורים באותה עת, הובילו להתפתחות האלימות, הן אם בהתגרותם המקדימה בקופאית או בתקיפת מנהל התחנה בשלב מאוחר יותר. מעשי המשיבים היוו לכאורה הסיבה הראשונית והמכרעת להתפתחות האירוע האלים, עת שכלל מעשיהם מלמדים על נכונותם לעשות שימוש באלימות על סיבות של מה בכך ובמקום ציבורי. מכאן כי הדבר מלמד על דפוס התנהגות בריוני המושרש במשיבים, ובהתאם מקים חשש ממשי להישנות מעשים מעין אלה בעתיד.
בד בבד, יש לציין, כי עברם הפלילי של המשיבים, אין בו להקים ההנחה לפיה המדובר במשיבים החוזרים על מעשי העבריינות. כך המשיב 1, הינו ללא עבר פלילי, בעוד שלחובת המשיב 2, הרשעה אחת משנת 2007, שנעשתה בעודו נער. מכאן, כי חרף כך כי עולה מסוכנות מהמשיבים, הרי שאין במסוכנות זו לשלול האפשרות לשחרר המשיבים לחלופת מעצר בתנאים. על כך יש להוסיף, הכלל הקובע כי גם במקרים חמורים יש לבחון האפשרות לשחרר לחלופת מעצר. כך נפסק:
"חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן"[בש"פ 4224/99
מדינת ישראל נ' כהן (טרם פורסם, ניתן ביום 28.6.99); ראו גם: בש"פ 7524/06
מרדכי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 25.9.06)].